הלילות יפים ואת שמי הקיץ חוצים הטילים.

שבטנו חי בבקתות קש ובוץ. בלילה, בשובנו מקטיף הקוקוס, עייפים, אנו משתרעים על מפתני הדלתות, מי ישוב על עקביו מי על מחצלת, הילדים מתרוצצים עם כרסם העגולה סביבנו, והוגים בשמיים. זה זמן רב, אולי מקדמת דנא, העיניים בשבטנו, אותן עיניים מסכנות מודלקות בטרכומה, נשואות אל השמיים: אך במיוחד מאז שבקמרון הכוכבים שמעל כפרנו חולפים גופים שמימיים חדשים: מטוסי סילון המותירים שובל לבן, צלחות מעופפות, טילים, ועכשיו הטילים המונחים האלה, כה גבוהים ומהירים שאי אפשר לראות או לשמוע אותם, אבל כאשר מתרכזים מאוד, אפשר להבחין בניצוץ אי שם בצלב הדרומי, רטט, יבבה, ואז המומחים יותר בינינו אומרים: "הינה, עבר פה טיל במהירות של עשרים אלף קילומטר בשעה; מעט יותר איטי, אם איני טועה, מזה שעבר פה ביום חמישי."

ובכן, מאז החלו להתעופף הטילים האלה בשמיים, חלקנו נתפסו לאיפוריה משונה. למעשה, כמה מן המרפאים בעלי הסגולה של הכפר גרמו לנו להבין במרומז שדבר הגעתם של גרמי השמיים הבוהקים האלה אל מעבר לקילימנג'רו הוא־הוא הסימן שניתן לנו מהנבואה הגדולה, ולכן קרבה שעת הגאולה שהבטיחו לנו האלים, ולאחר מאות בשנים של עבדות וצער ימשול שבטנו בכל העמק של הנהר הגדול, והסוואנה הפראית תיתן דוּרָה ותירס. על כן – נותנים לנו כמדומה להסיק בעלי הסגולה – אין טעם להוגיע את מוחנו בהגיית שיטות חדשות לחלץ אותנו ממצבנו; אנו בוטחים בנבואה הגדולה, מצטופפים סביב מְפָרְשֵׁי האמת הבלעדיים מבלי לשאול אותם דבר.

יש לומר כי למרות היותנו שבט עני של קוטפי קוקוס, אנחנו די בקיאים במה שקורה: יודעים אנו מה פירוש טיל אטומי, איך הוא עובד, כמה עולה; יודעים אנו שלא יהיו אלה עריהם של הסָאהיבְּ הלבנים בלבד שייקצרו כמו שדות דורה, אלא, ברגע שיתחילו לירות את הטילים האלה ברצינות, קרום כדור הארץ עצמו יהפוך מתפורר וספוגי כמו קן טרמיטים. איש לא שוכח שמדובר בנשק שטני, גם לא מרפאינו בעלי הסגולה; אדרבא, הם ממשיכים, במסורת תורת האלים, להטיל נגדם קללות. אבל אין זה מבטל את צידם החיובי, ככוכב השחר של הנבואה הגדולה; איננו מתעכבים על מחשבה זו יותר מדי, רק במידה המאפשרת להשאיר בשכלנו חלון פתוח לאפשרות זו, בין היתר כי מאותו פתח אפשר גם לסלק כל דאגה.

הבעיה היא, וכבר ראינו את זה קורה פעמים רבות, שאחרי שבשמי הכפר שלנו מופיע אחד משליחי השטן האלה שמגיע מעבר לקילימנג'רו בדיוק כפי שחזתה הנבואה, תיכף ומייד מופיע אחד מהצד השני, טיל גרוע יותר, טס הלאה ונעלם מעבר לפסגת הקילימנג'רו: סימן מבשר רעות, אם כן, ותקוותנו בדבר התקרבותה של השעה הגדולה נגוזות. וכך, ברגשות מתחלפים, אנו סורקים את השמיים ההולכים ומתמלאים ראשי חץ, כמו שפעם קראנו את גורלנו בשיוטם השלֵו של כוכבי שביט תועים.

בשבט שלנו לא מדברים אלא על טילים מונחים, אף שאנחנו עצמנו עדיין מתחמשים בגרזנים ישנים, חניתות ורובי נשיפה. למה שנדאג? אנחנו השבט האחרון בשולי הג'ונגל. שום דבר לא ישתנה כאן לפני הגעתה של השעה הגדולה של הנביאים.

ובכל זאת גם כאן, פסו הימים שבהם הגיע מדי פעם סוחר לבן בסירה קטנה לקנות אגוזי קוקוס, ולפעמים היה עובד עלינו ולפעמים אנחנו היינו עוקצים אותו; עכשיו ישנה "קוֹקוֹבֶּלוֹ קורפוריישן" שקונה את כל היבול במכה וכופה עלינו את המחירים שלו, ואנחנו מחויבים לקטוף קוקוס בקצב הולך וגובר, במשמרות שמתחלפות יומם וליל, כדי להגיע למכסה שנקבעה בחוזה.

ולמרות זאת יש בינינו מי שאומר שהעת בשלה מאי פעם להגעת הימים שמבטיחה לנו הנבואה הגדולה, ולא בגלל סימנים שמיימיים אלא כי בימינו הנסים שעליהם הכריזו האלים אינם אלא בעיות טכניות שרק אנחנו נוכל לפתור, אנחנו ולא "קוקובלו קורפוריישן". נו: קל להגיד. נסו לגעת ב"קוקובלו"! את הסוכנים שלהם, במשרדים שלהם ברציפים על הנהר הגדול, ברגליים על השולחן וכוס ויסקי ביד, מעסיק כמדומה רק שהטיל הבא לא יהיה גדול יותר מהקודם, בקיצור גם הם מדברים רק על זה. יש הלימה, בעניין הזה, בין מה שהם אומרים למה שאומרים המרפאים בעלי הסגולה שלנו: גורלנו מונח במלואו בכפם של גרמי השמיים הבוהקים האלה.

גם אני, ביושבי על מפתן דלת הבקתה שלי, צופה בכוכבים ובטילים זורחים ונופלים, חושב על הפיצוצים שמרעילים את הדגים בים, ועל מחוות הנימוסין שמחליפים ביניהם, בין פיצוץ למשנהו, אלה שלוחצים על הכפתור. הייתי רוצה להבין יותר: אין ספק שרצון האלים מתגלם בסימנים האלה, ושבהם צפונים גם שגשוגו או כיליונו של שבטנו... אבל הגעתי למסקנה, ואיש לא ישכנע אותי אחרת: שבט אשר שם את מבטחו אך ורק בגרמי שמיים בוהקים, לטוב ולרע, ימשיך למכור לנצח את אגוזי הקוקוס שלו במחיר הפסד.

איטאלו קאלווינו (Italo Calvino, 1985-1923) היה סופר איטלקי וחבר בקבוצת אוליפו. הסיפור נכתב ב־1957 בעקבות שיגור הניסוי הראשון של טיל בליסטי בין־יבשתי במסגרת המלחמה הקרה, והוא נכלל בקובץ הסיפורים Prima che tu dica «Pronto» (באנגלית: Numbers in the dark and other stories).

A first Hebrew translation of "La tribù con gli occhi al cielo", from Italian.