היום אני קם והולך לים. אין אפשרות אחרת. תקוּף מרה שחורה, מוכרח לצאת לשם, אני נכנס לסנדליי, ויוצא הימה, כמו צלופח כסוּף, האומר לשחות אל ים סרגסו.

אגן שמש מרצד. אגן של שמש ומים. זכרונות של שחייה אל פנים־הים. מתוך שהתרחקתי מהכול; הותרתי את האנושות מאחור. לא הייתי אני. גם לא הייתי שום אחר. הייתי שוחה, ושחייתי הגדירה את מהותי השוחה; חלקי מצולה, חלקי המיית גלים, חלקי הומה אל שחק המתנפץ והולך. היכן שכיפת־השמיים (האווירה) ממננת את קרינתה ההרסנית של השמש, ומאפשרת לנו לחיות.

שם, נרגש מהמייתו הכחולה־סגולה־ירקרקת, ההולכת ומופזת - אני מהרהר, כי כל סדרת ציורים היא הזמנה ליצירת שפה חזותית חדשה, משפחת גופנים אפשרית, משפחת חיות מילוליות מוזרות - מסתוריותן נותרת ללא התרה. כך הים, ממלל לנפש, אותיות חדשות. זו שפה שאיני מכיר את פשרה; אולם, אני מרגיש את התמורה שהיא מחוללת.

יש ימים, שכמו סהרורי אני יוצא לים. קיץ הולך ומנצנץ לו מתוך חשרת הימים. נְשוּם־רוח שאינה שלי - אני הולך שמא נסחף - לשפת־הים. כגון שפת־הים ההיא והאדם שֶמָשוּ מהמצולה, חסר־חיים. כה אפור ונפוח ממים היה, כאילו לאחר שסיים את פרק־חיותו, נשללו ממנו כל הגוונים שאצר. או כגון חוף־הים - לצידו הותרתי, לפני שנים, את גופתי שלי (אימון צה"לי) או שפת־הים ההיא, אשר יצאתי אליה מלווה ידידים וידידות, מקץ ימים, לחפור כמידת־חדר סמוך לקו החוף. סתם כך; מיצג חסר־פשר של חפירה, שנמשך כיום, ואנשים שאלו מה אנו מחוללים, ולא הצלחנו להנהיר. כגון שפת־הים שאליה היינו נסחפים מכל מקום, כמתוֹך אילוץ קדמון, מדי יוּנִי, כדי שהאור הכתום־סגול יפוג, וליל חדש וכּחוֹל יתגלה.

הים מוחה את הגדרים ואת ההגדרות. הוא מאחד; הוא משכיח את מדווי היום־יום. לפניו, כולנו יורדי ים, דגים הולכי רגל. גם אם אנו רק יורדים לשפת־הים. הגלים מתגלגלים, מגלים וסותרים את גילוים; ישנה שהות־מה להשתכשך, ואחרי איזה זמן, אולי יתחדש האיווי לשאת פנינו מחדש - לארץ, לאדמה, לשפה האנושית, להמולה הרגילה, למה שנותר מאחור, ושצריך, איכשהו, מְדַדים - למצוא אליו את הדרך, לחזור.

כשאני נמצא פְנים־הים אני נמצא גם פְנים־החול, הרוחש מתחת לפני המים. וכך, גם אם זו לא הייתה כוונתי, אני מאחד יחד שמש או ירח (המואר מן השמש), רוח, מים וחול. היו פילוסופים־פרשנים, שאמרו שאלו הם היסודות שמהם הארץ וכל יצוריה הווים ונפסדים. הכול חילופי אש, רוח, מים ואדמה, הנפגשים ומתכנסים לצורה אנושית, לשמונים שנים, פחות או יותר, ואזי מתפזרים ומתפרדים כל אחד למקומו, לקראת מפגש חדש, מינרלי או אחר, לאו דווקא אנושי. לא הכול מוכרח להיות כְרוּך־אנושות.

מכאן נולדה המאגיה השמיימית. מתוך התצפית אל השמיים הליליים, שלפנים היו חשוכים, וכל משפחות־האדמה ראו את גרמי השמיים המאירים, והיו מי שהתחקו אחרי הילוכיהם ומסלוליהם והאמינו כי הם מכריחים את היסודות הארציים, להתהוות ולהיפסד, להתאסף או להתפזר, כמו דיונות או כמו להק־ציפורים, המוכרח לנדוד, אל ארצות חמות יותר, כשהקרה אופפת ומצמררת־כול; ונדמה כי אין מנוס מלצאת אל דרך־הנְדוד, ההכרחית להישרדות. משהו גורם לציפורים לנדוד, הם הרהרו, ומתוך שנשאו פניהם לשמיים המנוקדים־זוהרים, שאינם כלים, דימו למצוא שם את מה שגורם לתמורות ולַנְדוד.

יהודים, אנשי־סוד מאשכנז (גרמניה), לפני כמה מאות שנים, האמינו כי מורה הרוצה למסור לתלמידו מסודות שם־האל, אשר אין מוסרים אותו אלא לרחמנים שאינם מתגאים או יוצאים משלוותם, או מתאכזרים או מאמללים את זולתם; יִרדו נא יחדיו למאגר מים: מקווה, נחל, נהר, אגם, ים, ויהיו שם, קרסוליהם תחת פני המים, קודם שילמד המורה את התלמיד יצומו כל אותו יום, ורק אחר כך יפתח המורה פיו ויישא תחינתו לפני אלוהים, המגלה סודו ליראיו. אחר כך, נהגו להסתכל אל תוך המים ולומר פסוקי מקרא, שמהותם היא התגלות האל דרך הים והמים, ואחר כך הלכו יחדיו אל מקום התפילה, שם חזרו ונתנו קולם להלל ולקלס - לאל אשר חנן אותם לגלות להם מסתריו ולהכיר את שמו הגדול, המהלך כמו רוח אלוהים אצל המים. יותר מכך לא פַתחו את ההשגה ואת החוויה שחוו, אלא הותירו את ההתרחשות אשר תכליתה מסירת־השם - לדורות של סקרנים, חווים והוזים - כמסתורין חתום, הקורא אליו יחידים.

אולם, תחת המים, יש חול - צורות קדמוניות מתהוות ונמחות כל־הזמן; הזרמים והרוחות משנים את מיקומו את צורתו - מהפכים הם את גרגריו האפלים אנה ואנה. לא ייפלא שהיו מי שדימו את החול לגורל, וכי לימים מנחשים וחוזים, מוסלמים ויהודים, דימו לחזות את שייקרה ויתרחש - דרך "גורל החול".

השימוש המאגי הזה הוזכר אצל הוגה ופוסק שגלה מספרד והפך לראש קהילת אלג'יר וככלות כמאתיים שנה גם אצל כמה מתלמידיו של האר"י ופרשניו. מָארי סאלם משתא הקדיש לה פרק שלם (מדרש "חמדת ימים" שהוא פירוש־התורה) אך מכנה אותה שם "סוד הנקודה" (אף שנושאו הוא החול). לפיו, הקונה חוכמה זו, ישיג כל חפצו, רק צריך נקיוּת ורצון, והחפץ לשאול איזו שאלה, יתכוון ויתפלל, וכוונתו הוא שיהיה זורק לצדדים, ויש אומרים משליך מיד ליד, גריסים או הדומה להן, והצורות שתיווצרנה מכך אצל החול תיקראנה "תולדת־החול" ושם המשיך למסור מפתחות מסתוריים ותמוהים למדי, שלאורם ניתן לקרוא גורלות, וגורס כי לא היה מוסרם לאיש, אילולא מיהרו יהודים ללכת למאגיקונים מוסלמיים, כדי שיהיו קוראים להם תולדתם.

הינה כי כן, אדם כמוני ההולך לים להחליף כוח, ונמצא שם איזה הרף, קודם שיחזור לחוף; נמצא אצל החול, המים והשחק - סְחוּף־רוחות, המגיחות מהתהומות, והרי לכאורה אין זה כלום, ותכף איתפס לשגרת חיי, רחוק מכל אלו. אולם, ואיני מסוגל לפרש זאת כלל, תמיד נדמית לי אותה רחצה ימית, שאיני יכול להתנגד לה - כשהות הרת־גורל.