גיליון האפס. הראשית שבטרם הראשית. החושך על פני תהום. לא לזה כיוונו מלכתחילה, אבל התוכניות לגיליון פתיחה נושאי, שיטתי, מקיף של יצירה אילוצית ומושגית נפרעו יחד עם כל מה שנפרע בראשית אוקטובר. ועם זאת, מרגע שנזנחה הפרוגרמה המקורית התברר כמה נכון, בעת הזו ובכלל, לא להעמיד דבר בין העבודות לבין המציאות. אני לא בטוח שנחזור כבר אי פעם לגיליון מספר אחת.

מיקומו של האפס בראשית ציר המספרים מטעה. ראשית כי מבחינה היסטורית הוא מאוחר באלף שנים לפחות מן המספרים שבאים אחריו. שנית, כי במובן מהותי הוא איננו עוד איבר ברצף אלא נקודת פיצול, שער לאין־סוף מסוג אחר. לא זה של המספרים השלמים השועט קדימה בנתיבו הסלול אלא האין־סוף חסר הצורה, התוהו ובוהו הפורה והמכלה של הפוטנציאלי, זה שמתוכו צומח כל סדר ולתוכו הוא קורס בבוא זמנו. האין־סוף הזה מצוי מחוץ ובניגוד אבל גם ביסודו של כל סדר. הוא נסתר בדרך ככל מן העין, רק לרגעים, לרוב רגעי שבר או שיא, נפתח השער אליו. ככזה האפס הוא לא רק סימנם של הימים המערערים האלה אלא גם דלת הסתרים של האומנות.

מלחמה היא בין היתר, וביתר שאת ככל שהאנושות מתקדמת, אירוע טכנולוגי. פצצות חכמות וחכמות יותר, מפציצי־על, גלאים ומשבשי תדרים, מתקפות סייבר, אמצעי ראיית לילה, רובוטים, כתב"מים ושאר ריבוא כלי משחית ומגננה המוטלים לזירה אלו כנגד אלו. לעיתים נדמה שהגורם האנושי, החייל, מיותר כמעט בתוך העוצמה הבלתי ניתנת לשיעור של מפלצות ההרג שסביבו. ההתעטפות בטכנולוגיה איננה בלעדית לתחום המלחמתי כמובן אלא נוכחת ומעצבת כל תחום בחיינו בעשורים האחרונים. ממש לאחרונה היא מקבלת ביטוי שהולך ונעשה דומיננטי גם בספרות ובאומנות החזותית בדמות פריחתם של מחוללי טקסטים ודימויים. גם בזירה הזו מקומו של הגורם האנושי נמדד מחדש, מאוים לכאורה מחד, משודרג מאידך.

יצירה מושגית, הן בספרות והן באומנויות אחרות, היא מטיבה "טכנולוגית" במובן זה שביסודה נמצאת ההבנה שמנגנוני הייצור של יצירה ואיכויותיה החומריות הם חלק בלתי נפרד ממשמעותה. העבודות בגיליון הנוכחי של "רסן" מותחות קו, כל אחת בדרכה, מן התכונה היסודית הזו אל מציאות המלחמה של חיינו מאז שבעה באוקטובר דרך השימוש בטכנולוגיה כמדיום, כנושא או, במרבית המקרים, בשילוב בין שניהם.

בפתח הגיליון שתי עבודות שבהפרש של מאה שנה עושות מהלך דומה של שימוש בטכנולוגיה חדישה לשעתה על מנת לתת למלחמה דמות באמצעים טקסטואליים. בעבודה "דמיין" פונה ליאור זלמנסון אל טקסטים שהזרימו משתמשים אל מחולל הדימויים מידג'רני על מנת לייצר באמצעותו דימויים אודות המלחמה בעזה. קריאה של רצף הטקסטים הזה, המיועד במקור ל"עיניו" של האלגוריתם, פורשת את מרחב הפנטזיה האופף את המלחמה וייצוגיה והופכת את הקורא למחולל דימויים אנושי או מוטב, מזכירה לו שהוא כזה מלכתחילה. מהלך דומה-שונה התרחש מעט יותר ממאה שנים קודם לכן, בשלהי מלחמת העולם הראשונה. ז'וליאן ווֹקַנס, משורר צרפתי שנלחם במלחמה (ואף איבד במהלכה את אחת מעיניו, אפרופו דימויים) משתמש ב"טכנולוגיה" שירית שבשנים ההן רק החלה לראשונה להיחשף למערב: שירת ההייקו היפנית. סוגה שגם היא במהותה מכניזם משוכלל ליצירת דימויים אפקטיביים באמצעות טקסט. נקודת המוצא של ווקנס בשירים ב"מאה תמונות מלחמה" (בתרגומה של רותם עטר) הפוכה לכאורה משל זלמנסון. הוא כותב כעד, כמי שחווה את המלחמה מכלי ראשון. ועם זאת, שתי נקודות הקיצון הללו מייצרות במפתיע טקסטים שיש ביניהם דמיון. בשני המקרים מדובר בטקסטים קצרים, המנוסחים באופן בלתי אישי וחותרים לדיוק מרבי של הדימוי. באופן מעניין, ממרחק הזמן ובזכות האיכות הבלתי אישית שמכתיבה סוגת ההייקו דווקא הטקסטים של ווקנס נקראים היום כדימויים כלליים של מלחמה ונוראותיה, ואילו הדימויים של אלפי המשתמשים האנונימיים שמדובבת העבודה של זלמנסון נקראים, בגלל הכאן־ועכשיו של המלחמה המסוימת אודותיה הם נסובים, דווקא כתגובות אישיות מאוד עליה.

"פואטיקת פטרי פטריוטית", עבודתו רחבת ההיקף של איל גרוס, שואבת השראה משני גופי ידע מדעי־מתמטי, רשתות פטרי ומשוואות לוטקה-וולטרה, על מנת להגדיר ולהמשיג את התהליכים הסוציולוגיים־היסטוריים־פוליטיים של שנאה והרג שבתשתית המלחמה בעזה. התוצאה היא מודל דקדקני ומוקפד ובה בעת מופרך ואירוני. מהלך שבד בבד עם התפרטותו מנכיח את חוסר התכלית, על גבול הגיחוך, שבעצם הניסיון ללכוד, להבין, לתת צורה למציאות הנוכחית.

שיאה של העבודה ואקורד הסיום שלה הוא שיר אפי אין־סופי אודות המלחמה המיוצר באופן אוטומטי מתוך המודל. התוצאה היא מעין גרסה מכמירה, מגוחכת במתכוון של האיליאדה שרצה לנצח בחלון הדפדפן, מונה עוד ועוד נקודות מפתח יבשות בהתקדמותה הנצחית ונטולת התכלית של המלחמה.

שימוש אחר, מטאפורי יותר, בטכנולוגיה אפשר למצוא בעבודה של מיקה ואבי מילגרום. "מעֵבר לַשלם" מתמקמת בנקודת קצה של טכנולוגיה בסיסית, יחידת זיכרון שמאחסנת מספר. כל תא זיכרון כזה, כמותו יש מיליארדים בכל מחשב ובכל טלפון סלולרי, מוגבל ביכולת האחסון שלו. כאשר מגדילים עוד ועוד את המספר המאוחסן בתוכו מגיע רגע בו סף הקיבולת נחצה והתא מתאפס. כלומר מאבד את המידע שהיה מאוחסן בו.

בתוך שלושה תאי זיכרון כאלה מאחסנים בני הזוג מילגרום בעבודה הזו, פשוטו כמשמעו, את חיי משפחתם. אי־נמנעותה של ה"שכחה הדיגיטלית" שהם גוזרים בכך על עצמם מהדהדת את מצב הביניים התמידי בין אובדן לאובדן שחיינו תחומים בו בכל תקופה ובתקופה הנוכחית ביתר שאת. ככל שעובר הזמן מתווספת לעבודה המינימליסטית והנוגעת ללב הזו גם תחושת הדחיפות שבהמתנה הדרוכה לגורלם של הרבים שנמצאים כעת בתא פיזי של ממש בעזה. תא שאת האפשרות המתמדת של התאפסותו בכל רגע אין הדעת סובלת.

מספר יצירות בגיליון מתמקדות בטכנולוגיה של מעשה הכתיבה עצמו. "קורים עכשיו דברים עם השפה" של נעה שחם הוא טקסט שהוא בליל נרעש, אסוף ונטול כיוון בעת ובעונה אחת. לכאורה סוקר את אירועי הרגע ומגיב אליהם: עזה, חטופים, הרס, אלימות. אבל למעשה בורח כל העת מן התכנים אל אופני הייצוג המילוליים שלהם: מפרק את המילים, את הביטויים, את הרצף, את עצם האפשרות לקרוא, להתקדם, לצקת משמעות. זהו טקסט שהוא מכסה מנוע פתוח של שפה, מכשיר מילולי משוכלל שהתפרק וכל החוטים והשבבים מזדקרים מתוכו. דרך הפעולה הטקסטואלית הזו, ולא דרך התוכן, נבראת חוויית השבר ואין האונים של הרגע הארוך בזמן בו אנחנו מצויים.

"היעלמות" של רותם עטר פועל גם הוא לגלם את השבר דרך החומר של השפה. חומר הגלם של העבודה הזו הוא טקסט עיוני וחסר ייחוד - תיאור עובדתי של ההיסטוריה והגאוגרפיה של קיבוץ בארי כפי שהוא מופיע באתר הקיבוץ. הטקסט הזה נעשה לזירת ההתרחשות של השעות המוקדמות של בוקר שבעה באוקטובר. באמצעות סדרת השמטות אותיות שיטתית והולכת ומתגברת באינטנסיביות שלה, יוצרת עטר טקסט שהולך ונעשה קשה לקריאה במובן הפיזי הפשוט ביותר ודרך זה גם במובן מהותי. בבד בבד, ככל שהטקסט מתפשט מנהירותו הוא נעשה לאובייקט חזותי ומוזיקלי הנוגע באופן אחר, ישיר ומכאיב, בממשות של ההרס, ההשחתה וההתפרקות של המרקם הבסיסי ביותר, של השפה ושל המציאות. בסיסי כל כך שהיתכנותה של התפרקותו הקיצונית כל כך לא עלתה כלל על הדעת עד אותן שעות בוקר ראשונות.

העבודה "רע" מייצרת גם היא, באופן אחר אבל באמצעים חומריים לא פחות, טקסט קשה לקריאה, פשוטו כמשמעו. חומר הגלם שלה הוא שיר קצרצר של המשורר האמריקאי בן דור הביט ריצ'רד בראוטיגן (בתרגומו של יהודה ויזן). השיר של בראוטיגן עוסק בכתיבה (ובאקסטנצייה, גם בקריאה) כמשקל נגד ומפלט מתחושות של דיכאון, חוסר משמעות ושאר גילויים של "להרגיש רע". באמצעות מניפולציה על האופנים שבהם אנחנו מורגלים לקרוא טקסט ברשת, יוצרת "רע" מצב דברים שבמסגרתו הפעולה הפשוטה של קריאת הטקסט דורשת מאמץ פיזי ומנטלי לא מבוטל. הנחמה והמפלט שמציעה השירה נעשית, על ידי הפיכת הפעולה הטריוויאלית של הקריאה למאומצת ובלתי מובנת מאליה, לאלמנט מייסר בפני עצמו.

הסיפור הקצר של איטאלו קאלווינו "השבט הנושא את עיניו השמיימה" המובא כאן לראשונה בעברית (בתרגומו של יהונתן פיין), נכתב בעיצומה של המלחמה הקרה תחת הרושם העז של טכנולוגיה שהייתה חדשה בימים ההם: טילים בליסטיים בין־יבשתיים ובאופן אירוני שבה לקדמת התודעה הקולקטיבית שלנו ממש בימים האחרונים עם המתקפה של איראן על ישראל. זה סיפור שהוא הרהור תמציתי ומלא ברק אודות המרחב ההשלכתי הפנטסטי שמשיחיות, אימה, פרובינציאליות ושאיפות גדולה משמשות בו בערבוביה. הרלוונטיות הכמעט בוטה שלו לימינו נשלחת (ממש כמו הטילים המוזכרים בו) משנת כתיבתו, לפני כמעט שבעה עשורים, וחולפת בשמי ימינו.

חותמת את הגיליון עבודתה של עדי שורק "כאילו המלחמה הייתה לחלק מעונות השנה". זהו טקסט מרובה שכבות שנכתב בתוך מקום (כיכר הבימה בתל־אביב) והוא עצמו מקום, כפי שניכר כבר במבט ראשון מפרישתו המרחבית על הדף. כמו כיכר בשעות בוקר שעוברי אורח חולפים בה בדרכם לענייניהם, ערב רב של נושאים ומדיומים מאכלסים אותו ונשזרים זה בזה. ציונות, יחסי יהודים ערבים, מלחמה, פיוט, תלמוד, כתיבה אילוצית ועוד. ההסמכה של כולם יחד פותחת מרחב תודעתי וטמפורלי שבתוכו הקורא־משוטט חופשי לגלות שהוא יכול, באמצעות פעולות פשוטות של תנועה ולחיצה, להשפיע בעצמו על המראה, התוכן ואפילו הצליל של המרחב. להיעשות לחלק ממנו. בכך העבודה הזו, שהורתה בהדי מלחמה קודמת, נעשית מרחב של מפלט והתכנסות מאימי זו הנוכחית.

את הגיליון מלווה עבודת הסאונד "אָח־שָׁב – עַכְ־שָׁו" מאת עידן ברונו גרייף. זוהי יצירת אומנות "מגויסת" במובן הטוב של המילה. יצירה מוזיקלית־ריפויית העושה שימוש במחקר מדעי ובטכנולוגיה על מנת לבקש ריפוי, או לכל הפחות הקלה, לנזקי טראומת שבעה באוקטובר והמלחמה שאחריה.

ינואר 2024.

~ ~ ~

עורך הגיליון: אלכס בן־ארי.

יד המערכת: מיתר מורן.

מוציא לפועל: איל יהוה גרוּס.